נאה מאוד המסורת המסופרת על ידי זקני ברדיטשוב אודות בית הכנסת העתיק בברדיטשוב, המכונה בפי כל "בית הכנסת הגדול של רבי ליבר".

הצדיק, רבי ליבער חי בזמן הבעל שם טוב הקדוש. הוא היה אפילו מבוגר ממנו בכמה שנים, וגם האריך ימים אחריו. הבעל שם טוב החזיק אותו לצדיק גדול וכיבדו עד מאוד. הוא אמר עליו: "יש צדיקים שזוכים לגילוי אליהו הנביא, אצל רבי ליבר זה הפוך: אליהו זוכה לגילוי רבי ליבר".

הבעל שם טוב נהג לנסוע לברדיטשוב כמה פעמים בשנה, על מנת להתראות עם רבי ליבר, והעיקר – לטבול במקוה של רבי ליבר. מקובל היה, כי המים במקוה של רבי ליבר הם סגולה לחולי עיניים, ואנשים חולי עיניים הגיעו גם ממרחקים על מנת לטבול במקוה.

לפי המקובל, היה רבי ליבר גבוה משכמו ומעלה מסובביו; גבותיו עבותות עד כי כיסו את עיניו. כאשר היה צריך להביט במישהו, היה מרים את גבותיו בעיניו, מעיף מבט, וסוגר שוב; בעל זקות עבות היורד על פי מידותיו עד לאבנטו. מעולם לא סרק את זקנו, מחמת הפחד, שמא בטעות יתלוש שערה; שערה בודדת!

בית כנסת עתיק, בליבה של ברדיטשוב, הנושא את שמו, משום מעשה שהיה:

רבי ליבר נהג כל ימיו להתפלל את תפילת מנחה של ימות החול בשדה פתוח. פעם, כאשר עמד כמנהגו בשדה הפתוח שקוע בעומק תפילתו, הזדמן לשם באותה שעה הדוכס ששלט באזור. כאשר ראה את היהודי העומד תחת העץ, מתנועע ואפילו אינו חש בו, החל להכות בשוטו ולזעוק בקול ניחר: "ז'ידזיע! ז'ידזיע!" ("יהודון, יהודון"). אולם, רבי ליבר היה שקוע בתפילתו ולאוזניו כלל לא הגיעו, לא הצלפות השוט ולא צעקות הדוכס. הוא עמד על עמדו כמקודם והמשיך בתפילת המנחה.

הדוכס מתמלא חימה: "חוצפה שכזו!". הוא שולח את שני משרתיו – העגלון והשרת – לקרוא אליו את היהודי למרכבתו. המשרתים מדברים, קוראים, אולם רבי ליבר אינו חש למאומה. הדוכס, רותח מזעם, הורה למשרתיו להביא אליו את היהודי העיקש בכח.

המשרתים אחזו בו ברבי ליבר, הביאוהו והעמידוהו לפני הדוכס, שהחל מוכיחו בדברים קשים, הזהירו, גידפו וקיללו, וכאשר, למרות הכל, רבי ליבר לא הגיב, תפס הדוכס את השוט והיכהו מכות נמרצות. אולם גם אז, רבי ליבר לא נע ולא זע ואחרי הכל לא הפסיק ולו לרגע מתפילתו.

הדוכס השתומם מגבורתו של היהודי המוזר. וכי כיצד יתכן הדבר לסבול כאלה עינוי גוף ולא לפלוט אפילו אנחה?! הניח הדוכס את השוט; חמתו החלה שוככת וסקרנותו גברה. הוא ציווה: השיבו את היהודי למקומו הראשון תחת העץ והוא, לבדו, התיישב שוב במרכבתו, ובסבלנות המתין לראות מה יקרה הלאה.

מיד כאשר סיים רבי ליבער את תפילתו, הוא חש בצעדים מהירים אל הדוכס, כרע ברך ואמר: "אחי! מה רצית לשאלני קודם? כעת הנני, מוכן להשיב לשאלותיך!"

הדוכס, כמוכה הלם, בחן את רבי ליבר ושאלו: "מדוע זה לא באת קודם, כאשר קראתיך?"

"וכי איך יכולתי לבוא, אדוני רב החסד", השיבו רבי ליבר, "כאשר עמדתי לפני אדון האדונים והתוודיתי לפניו על חטאי? נו, וכי יכולתי לברוח?!"

"מדוע" – שאלו הדוכס – "עדיין אתה קורה לי "אחי", לאחר שכך ייסרתיך?"

"אני קורא לך "אח", השיבו רבי ליבר, "משום שכל יצורי אנוש הינם בני בורא עולם, שהוא אבינו כולנו, ובנים לאב אחד  הינם אחים!"

הדוכס קרא בפליאה: "וכי אין בליבך שום כעס עלי, על כי היכיתך מכות כה נמרצות?!"

"לא!", השיב רבי ליבר, "לא אתה היכיתני. וודאי חטאתי, שעל כן ענשני הבורא במכות. אתה היית אך השליח. הרי, כעס אין בליבי עליך, אולם רחמנות – יש ויש!"

"רחמנות!" השתומם הדוכס, "רחמנות! מדוע?!"

"משום שהבורא בחר דווקא בך להיות השליח להכות אדם, וליסרו ביסורים".

תדהמה אחזה בדוכס. הוא הבין כי מולו עומד איש אלקים קדוש, ופחד נפל עליו. הוא החל מבקש ומתחנן לפני רבי ליבר שימחל לו על היסורים שיסרו, ושאלו במה יוכל לכפר על חטאו. רבי ליבר השיב: "אם אכן אתה מתחרט על מעשיך, וחפץ אתה באמת, בלב שלם, לשוב בתשובה, הבטח נא לי דבר אחד בלבד: שלעולם שוב לא תרים יד. שלעולם! לעולם! לא תרים שוב יד על שום אדם!"

"נו", קרא הדוכס, "והאיכרים שלי, גם אותם לא אכה? והרי הם שלי! עבדי הם! רכושי הם!"

- "לא! אפילו על האיכרים שלך לא תרים יד! גם הם בנים למקום; גם הם, כמוך וכמוני, הם עבדי השם, ולא עבדים לעבדים!"

הדוכס הרכין ראשון בהכנעה ואמר "רבי, אני מבטיח! אני מבטיח מהיום והלאה שיכבשו רחמי את כעסי! אני מבטיח לא להרים יותר את ידי על שום אדם! ועל כך שגרמתי לך צער כה גדול כאשר עמדת והתפללת לפני בוראך, על כן באותו מקום, הנה כאן, במקום בו עומד העץ, אבנה "סינגוגה" [בית כנסת] גדול ויפה, בו תוכל לשאת תפילה בחופשיות וללא הפרעות לפני בוראך!"

הדוכס קיים את דבריו, ובמקום הזה, בו עמד רבי ליבר והתפלל מנחה, בנה בית כנסת גדול בנוי אבנים כולו. בית הכנסת זה נקרא עד היום [נכון לכתיבת הדברים, בשנת תרע"ג], "בית הכנסת הגדול של רבי ליבר", לזכר הנס הגדול שאירע לרבי ליבר באותו מקום.

בזמן בו בנו את בית הכנסת, מיקומו היה מחוץ לעיר, אולם ברדיטשוב גדלה והתרחבה, ובשנת 1913 (תרע"ג), כאשר אנו [המשלחת האתנוגרפית של אנ-סקי] היינו בברדיטשוב, העיר כבר הקיפה אותו והוא עמד במרכז העיר ברדיטשוב.

(תורגם מיידיש, מהספר "יידישע עטנאגראפיא און פאלקלאר, א. רכטמן, 1958)