תלמידי ישיבת תומכי תמימים ברדיטשוב. משמאל נראה הרב משה רובינסון. באדיבות: chabad.org
בחורף בשנת תרצ"ה, הגיעה לברדיטשוב קבוצה בחורים מישיבת תומכי תמימים - ליובאוויטש מהעיר ז'יטומיר יחד עם צוות של הרב יעקב ש"ץ זצ"ל - שכיהן כמשגיח בישיבה, הרב חיים שאול ברוק - שכיהן בתפקיד ה"משפיע". מאוחר יותר כיהנו שם הרב משה רובינסון והרב דב (בערל) גורביץ כמגידי שיעור.
כשלש שנים לאחר פתיחת הישיבה ביום פטירתו של "בעל התניא" ביום כ"ד בטבת תרצ"ח התפרצו אנשי הק-ג-ב לבית הכנסת בו פעלה הישיבה. היה זה בשעת לילה מאוחרת השוטרים הפתיעו את בני הישיבה בעיצומה של התוועדות חסידית לכבוד בעל ההילולא רבינו הזקן זי"ע, 8 תלמידים ושנים מהנהלת הישיבה נעצרו והובלו לבית המעצר בתחנת המשטרה, משם הובלו למטה הג-פ-או, שם גם לקחו מהם את ספריהם והתפילין שהביאו איתם בזמן המעצר.
וכך לפי עדותו של תלמיד הישיבה הרה"ח רפאל וילשנסקי ע"ה:
לאחר הפסקה קצרה בחג הפסח, המשיך ר’ רפאל את נדודיו אל העיר ברדיטשוב, שם המשיך ללמוד במחתרת. מדי פעם שלחה לו סבתו חבילות של ‘מזונות’, וכן בגדים.
בעיר ברדיטשוב לא היו משפחות חב”דיות, אך היא הייתה מלאה ביהודים שומרי תורה ומצוות, וכן בחסידים מחצרות שונות: צ’רנוביל, בויאן, מקארובער, רוז’ין. העיר הייתה בעלת צביון יהודי מובהק. כשמונים אחוז מתושבי העיר היו יהודים, והשלטים שעל החנויות היו באוקראינית ובאידיש. רוב היהודים היו זקנים, כאשר צעירים כמעט לא נראו ברחובות. זו הייתה הסיבה שהפיקוח של הנ.ק.וו.ד. בעיר זו, היה רופף יחסית.
בבית החיים התנוסס האוהל של הצדיק רבי לוי יצחק, אליו היו ה’תמימים’ הולכים מפעם לפעם לשאת תפילה כדי שה’ ישמרם ויצילם. לא הרחק עמד אוהל עשוי מעץ שם היה טמון ה’מקארובער רעבע’. תושבי העיר סיפרו, כי פעם פרצה שריפה באוהל, ואחד הכבאים שהגיע לכבות את השריפה, אמר בלעג: “הרב היהודי ניצלה”, ובאורח פלא נפל פתאום לתוך האש ונשרף גם הוא…
למרות שבאותה תקופה, בכל רוסיה כמעט ולא היו בתי כנסת, במוסקבה ובלנינגרד, בכל אחד מהם היה בית כנסת אחד, הרי שבברידטשוב הכל היה אחרת. שלושים ואחד שטיבלע’ך פעלו בה יום יום… בין השאר עמד על תילו ‘דעם רב’ס קלויז’ - בית הכנסת של הרה”צ רבי לוי יצחק, שנשאר כל השנים. בית הכנסת היה במבנה מקומר, בכניסה היו הכיורים, ולמעלה היה בית הכנסת וחדר שני. היה שקע בקיר ובו כסא, ואמרו עליו שזה הכסא של ר’ לוי יצחק. בבית הכנסת הזה עוד היה מנין בכל יום.
בעיר זו נפתח סניף חשאי של “תומכי תמימים”. וכך סיפר ר’ רפאל לימים: “לפנות בוקר היינו באים לבית הכנסת ‘די ליטווישע שוהל’. היינו עולים לעזרת הנשים, העלייה לשם הייתה מבחוץ, והחלונות היו שקופים אטומים. השמש היה סוגר את הדלת מבחוץ, ואנו היינו יושבים למעלה בשקט שלא ירגישו בנו, והמלמד ר’ משה רובינסון לימד אותנו שיעור בגמרא.
“כעבור כשעתיים היה השמש פותח את בית הכנסת והיינו מתחמקים שניים–שניים לבתי כנסת אחרים שפעלו בעיר, ‘משניות קלייזעל’, ‘צ’רנובילער שוהל’, ‘מקארובער שוהל’, ‘קצ’ניאובקע’ (ע”ש הרחוב בו עמד) ועוד, ושם חוזרים על הלימודים.
“זכורני שב’צ’רנובילער שוהל’ היו זקנים בעלי צורה שבסעודה שלישית ישבו וניגנו. פעם הייתי שם בבית הכנסת, ונשענתי על הקיר ופיזמתי לעצמי משהו. היו שם בצד כמה מהזקנים ששמעו אותי ואמרו לעצמם: ‘אילו ניסן בעלזער (חסיד טאלנא וחזן מפורסם) היה שומע אותו, הוא כבר היה בוחן אותו בשביל המקהלה’…
“השתדלנו כמה שאפשר שלא להיראות ברחובות העיר מחשש ל”עינא בישא”. בפרט לאחר כתבה שהופיעה בעיתון ‘שטערן’ שיצא לאור בקייב, שרטן על כך שעוד נמצאים ברוסיה פושעים ומורדים בחוקי הממשלה, והנה לדוגמה, בברדיטשוב פועלת ישיבה מחתרתית…
“היינו שם 8 ילדים בגילאים שונים, ששה מאתנו היו בני בר מצוה עד 15 שנה, ושניים היו מבוגרים יותר. ר’ משה רובינסון ור’ בערל גורעוויטש השלימו למספר עשרה. זה היה המספר הרב ביותר של תלמידים במחלקה אחת של ‘תומכי תמימים’ באותה תקופה. למדנו כולנו ביחד בכיתה אחת, ואיכשהו למדנו כל קבוצה קטנה לפי הרמה והגיל”.
מאסר הילדים
באור ליום שלישי פרשת וארא, כ”ד טבת תרח”צ, יום ההילולא של אדמו”ר הזקן, התאספו הנערים כולם יחד עם ראשי הישיבה להתוועדות ב’קצ’ניאובקע שוהל’. מתחת לרצפת העץ של בית הכנסת היה מרתף מלא גרוטאות וכיסאות ישנים, שם התוועדו הצעירים לכבוד היום. בכולם ניסכה הרגשת בטחון שהם לא יתגלו בשל המקום המוזר…
על השולחן היה קצת ‘משקה’, חלווה ודג מלוח, וכטוב לבם התוועדו עם ר’ משה רובינסון ור’ בערל גורביץ’. שישה צעירים, שניים יותר מבוגרים, ועוד שני האחראים. רפאל היה הצעיר מבין כולם.
ההתוועדות נמשכה שעות אחדות, כאשר בשעה שתיים בלילה, נשמעו דפיקות חזקות על דלת המרתף. “בהישמע הדפיקות, נבהלנו ונתקפנו בפחד. לא היה אצלנו כל ספק מי הם הדופקים, אורחים בלתי קרואים…”, סיפר ר’ רפאל כעבור שנים. “לא פתחנו את הדלת אבל הפסקנו מיד את ההתוועדות והתחבאנו בחלק האחורי של המרתף, שהיה מלא בגרוטאות.
“כשראו ה’אורחים’ שלא פותחים להם את הדלת, פרצו פנימה והתחילו לחפש אותנו. לא חלף זמן רב עד שמצאו אותנו. הוציאו אותנו אחד אחד והוליכו אותנו בליווי שוטרים עם רובים לתחנת המשטרה. זה היה לילה קר ומושלג. כשעברנו בצד הגן העירוני שהיה בדרך לתחנת המשטרה, ראינו מרחוק את הציון של הצדיק ר’ ליבער זצ”ל, וביקשנו כל אחד בליבו מהצדיק להתפלל ולעורר רחמים רבים עלינו להצילנו מצרה ומשביה”.
את הלילה עברו הנערים בישיבה על כיסא בתחנת המשטרה, ולמחרת הוסעו למרתף הנ.ק.וו.ד. ביחד עם ראש הישיבה, ור’ בערל גורעוויטש, שהיה הבחור המבוגר בינינו, שם חולקו לשני חדרים, הצעירים לחוד והמבוגרים לחוד. ר’ רפאל ועוד חמישה היו בחדר הצעירים, כשהמבוגר שבהם היה ר’ העשל צייטלין, נער כבן 15 שנים בלבד. בגיל זה עדיין לא הגיעו לפי החוק לכלל עונשין. בכל יום הוצאו הנערים לחקירות במטרה להוציא מהם הודאה שלמדו תורה. “אף אחד מאתנו לא הודה”, סיפר ר’ רפאל. “אמרנו שברחנו מהבית ונפגשנו במרתף לאכול ולשתות משהו… החקירות היו מאוד מתישות, ולקחו הרבה זמן.
“שני חוקרים יהודים טיפלו בנו. כשנקראתי גם אני לחקירה, העמידו אותי בפני ר’ משה רובינסון, והוא אמר לי בפניהם להודות על האמת שלמד איתנו, אולם הכחשתי זאת. ידעתי שהוא הוכרח לומר כך. אחד מהחוקרים העמיד פני כעס, ואמר לי: ‘איך אתה מעז ואינך מתבייש לעשות את הרבי שלך לשקרן?’ אך המשכתי להכחיש ואמרתי לו: ‘הוא איננו רבי שלי ואינני יודע למה הוא אומר ככה’”.
רק לאחר מכן, כשהועבר ר’ משה רובינסון לחדרם של הצעירים, סיפר כי הוא אכן הודה ולקח על עצמו את כל האחריות, והם אכן יכולים להודות שלמד אתם. אבל בקשר לארגון הישיבה המחתרתית והכסף לקיומה, שנמשיך לומר שאיננו יודעים מאיפה וממי זה מגיע.
חמישה שבועות ישבו ר’ רפאל וחבריו במרתפי הנ.ק.וו.ד. שם היו סגורים תחת משמר תמידי. הם שכבו בצפיפות על הרצפה, תוך שהם ניזונים מ–400 גרם לחם ליום, שתי קוביות סוכר, ופעמיים ביום מים חמים. כן יצאו לטייל בחצר בפיקוח שוטרים למשך עשרים דקות בלבד, כאשר גם ב’טיול’ לא יכלו לעמוד, אלא היו חייבים להסתובב כל הזמן. בחמישה שבועות אלו נלקחו פעמיים בלבד לבית המרחץ, שם עברו בגדיהם חיטוי.
לאחר חמישה שבועות נלקחו ששת הצעירים שבחבורה ל’בית ילדים’ לשם “חינוכם מחדש” בדרך הכפירה. בבית הילדים היו יתומים רבים שהוריהם נאסרו ונשלחו לארץ גזירה למחנות עבודת פרך בשל “עוונות” כנגד המשטר, בעוד ילדיהם נשלחו לחינוך קומוניסטי.
בית הילדים היה בתוך אחוזה גדולה מוקפצת בעצים רבים. גם התנאים הגשמיים הוטבו בהרבה, שם יכלו לאכול לשובע לחם וחמאה, ואף לטייל ברחבת האחוזה. ששת הילדים היו שונים משאר הילדים בכך שהם לא הסכימו ללכת בגילוי ראש ולא השתתפו במשחקיהם.
בית הילדים ניצב כחמשה קילומטרים מהעיר ברדיטשוב. באחד הימים ביקשו ר’ רפאל וחבריו רשות מההנהלה לבקר בעיר כדי לקחת את חפציהם. ההנהלה הסכימה בתנאי שייצאו שניים–שניים ולא כולם ביחד. ביציאה זו הביאו בחשאי זוג תפילין קטנות אך מהודרות. שם, בין עצי החורש שהקיפו את בית הילדים, הניחו תפילין מדי יום בחשאיות רבה.
הבריחה
באחד הביקורים האלו בהם הלכו ר’ רפאל ווילשאנסקי וחברו רפאל ברוק, פסעו השניים ברחוב בו עמד בית הכנסת של ר’ לוי יצחק. לפתע הבחין ר’ רפאל ווילשאנסקי מרחוק בדמותו של החסיד ר’ מיכאל טייטלבוים ע”ה, שהגיע במסירות נפש ממש לתוך לוע הארי. ראשו היה כרוך בתחבושת כדי שזקנו לא ייראה. שני הנערים עברנו על ידו כדי שישים לב אליהם. הוא מצדו רמז להם להיכנס לבית הכנסת של רבי לוי יצחק, שם לחש להם כי בא לעיר כדי להצילם. הוא חקר את השניים על כל סדרי בית הילדים, כדי שידע איך לתאם את הבריחה משם.
כשנפגשו עמו בפעם השניה, גילה את אוזנם שיש לו תוכנית להבריחם משם. בעיר הייתה תחנת רכבת גדולה, והוא הכין כרטיסים לנסיעה ברכבת, שניים שניים, כל זוג למקום שונה, ברכבת אחרת.
יום הבריחה נקבע לשבת קודש. “ר’ מיכאל סיפר לנו, שהרב מרדכי אליעזר לאפאטובסקי פסק לו שהבריחה תיעשה דוקא בשבת, ‘כדי שזכות השבת תעמוד להם’… וכך יצאנו לעת ערב כולנו בחשאי ובהיחבא מבית הילדים, ובדרכים עקלקלות, אפופי אימה ופחד שמא ניתפס, הגענו לתחנת הרכבת, שם כבר המתין לנו ר’ מיכאל. הוא מסר לכל זוג את הכרטיסים, וככה נמלטנו וניצלנו מבית הילדים”.
ר’ רפאל ווילשאנסקי יחד עם רפאל ברוק היו אמורים להגיע לקייב, שם המתינה לו אמו. “לעת ערב עלינו על הרכבת ונסענו למעלה משעה”, נזכר ר’ רפאל לימים. “כשהגיע המבקר לבקש כרטיסים, הוא שאל אותנו ‘לאן מועדות פניכם?’ ענינו בפחד ‘לקייב’. ‘לקייב?’ תמה, ‘הרי אתם נוסעים לכיוון ההפוך… תרדו בתחנה הבאה ותמתינו עד שתגיע רכבת לכיוון ההפוך’.
“ירדנו בתחנה נידחת בכפר בשם ‘קאזאטין’, וכבר היה מוצאי שבת. האיזור של התחנה היה חשוך, ומצאנו שם איזה בית קפה עם כמה שיכורים, התפללנו ערבית קנינו סודה והבדלנו על הסודה. רק לאחר מכן הגיעה רכבת ועמה נסענו לקייב.
“ר’ מיכאל טייטלבוים חירף את נפשו להציל אותנו, כיוון שהוא היה זה ששיכנע את ההורים לשלוח אותנו ללמוד תורה, ולכן הוא הרגיש באחריות הגדולה לשחרר אותנו במסירות נפש ממשית”.
התלאות לא הרתיעו את ר’ רפאל, ולאחר חג הפסח, המשיך ללמוד תורה וחסידות בדירה שנשכרה בפרברי העיר וורוניז’, תחת פיקוחו של הת’ שלום וילנקין.
מסכת הנדודים לא פסקה, ור’ רפאל המשיך משם עם חבריו לעיר קורסק, שם למדו בדירות פרטיות של "אנשים יקרים שאירחו אותנו בבתיהם מבלי הבט על הסכנה הגדולה הכרוכה בכך".
מתוך: כתבתו של הרב שניאור זלמן לוין (בית משיח - לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן)
לפני מס' שנים פנה אל ההיסטוריון החסידי הרב יוסף יצחק קמינצקי מכפר חב"ד, יהודי אמיד תושב ארה"ב, הפועל זה זמן רב לתיעוד ההיסטוריה היהודית והחסידית בברית המועצות, בתקופה שסביב מלחמת העולם השנייה. העניין הזה קרוב לליבו של האיש משום שגם משפחתו שלו עברה מסכת נדודים ותלאות בתקופה זו, תחת שלטון הקומוניסטים. ואיש זה, שמסיבותיו הוא איננו חפץ בפרסום שמו (השמור במערכת) הוא אשר פנה אל הרב קמינצקי בבקשה כי ייטול עליו את מסע התיעוד המורכב, תחנתו הראשונה של הרב קמינצקי הייתה בעיר ברדיצ'ב, לחקור ולנסות להגיע למידע אודות הישיבה שפעלה בעיר.
על ישיבת תומכי תמימים בברדיטשוב מספר הרב קמינצקי: "ה-10 הובלו לבית מעצר, ולאחר שנחקרו ממושכות ואף צולמו בתמונה קבוצתית, נמסרו לבית יתומים אחד ומשם לבית יתומים אחר, שהתנהל בתנאים קפדניים ביותר, כדי להעבירם 'חינוך מחדש'. הנערים נאלצו להפעיל את כל תושייתם כדי להצליח גם שם, בתוככי בית היתומים, לשמור על יהדותם. בין השאר הם נהגו לחמוק יומיום אל היער הסמוך ולהניח בו תפילין שהצליחו להסתיר. כעבור שבועות מספר הצליחו מספר חסידים נועזים למלט את הנערים מבית היתומים. כמה מהנערים הנמלטים הסתתרו במשך תקופה בביתם של קרובי משפחתו של האיש עלום השם מארה"ב, זה העומד מאחורי הפרויקט...
התמונה של תלמידי הישיבה מיד לאחר מעצרם. באדיבות: chabad.org
הנקודה המעניינת היא, שבמשך שנים סופר הסיפור על כליאת הנערים ומלמדיהם, על ידי אותם נערים עצמם, שבינתיים בגרו, כמובן, ושרובם היגרו במרוצת השנים לארצות הברית (רק שניים מהם, כמדומה, עודם איתנו כיום). הסיפור נפוץ והפך לסוג של אגדה מעוררת השראה. אחד מהם, ר' יחזקאל ברוד ז"ל, אף פרסם את הסיפור בספר זיכרונותיו הנקרא 'אור חסידי בחושך הסובייטי'. והנה, לפני כחמש שנים, נחשפה תמונת הנערים, זו שצולמה כאמור בליל מעצרם, על-ידי אנשי הק-ג-ב. התמונה ההיסטורית יוצאת-הדופן – שכן ממתי מעמיד הק-ג-ב את אסיריו לצילום קבוצתי... – ריגשה אז רבים.
מי שחשף את התמונה היה אלוף-משנה בדימוס בצבא הרוסי, שלאחר פרישתו מהצבא החל לעבוד בארכיון הלאומי של אוקראינה, השוכן בז'יטומיר. הלה גילה יום אחד, תוך כדי עבודתו במקום, את התמונה והוא מסר העתק שלה לידיהם של חסידי חב"ד.
המשימה של הרב קמינצקי הייתה אפוא, לצלם את כל אותן תחנות שבהן עברה חבורת הנערים בברדיצ'ב, כולל בית המשפחה שבו הסתתרו כמה מהם לאחר מילוטם מבית היתומים. כמו כן הוטל עליו להגיע לארכיון בז'יטומיר ובעזרת אותו העובד (איש הצבא לשעבר) לשחזר את 'גילוי' התמונה ואת רגע מסירתה לידי חסידי חב"ד.
זו הייתה משימה מאוד לא פשוטה לביצוע, אומר הרב קמינצקי. נאלצתי להצטייד בתעודות ובמסמכים המאשרים כי אני מייצג את הקהילות היהודיות באוקראינה. רק כך נפתחה לפניי הדלת והותר לי להכניס מצלמה לארכיב הסגור והחתום של הארכיון הלאומי, שם הייתה התמונה, ולצלם את רגע 'גילויה' ומסירתה לידינו.
דברי הרב קמינצקי מתוך כתבתו של הרב זלמן רודרמן (קולות - בקהילה ט"ז באלול תש"ע) לקריאת הכתבה המלאה: לחצו כאן
על תלמידי הישיבה נמנו:
הרה"ח ווועלוול אוברבוך ע"ה
הרה"ח יחזקאל ברוד ע"ה - יליד העיר מז'יבוז' באוקראינה. בהיותו בן 14 שנים הגיע לישיבה בברדיטשוב, לאחר לימוד במקום מס' חודשים נדד עם חבריו ללמוד במקום אחרים, אולם לבסוף שב לברדיטשוב, שם כאמור נאסר בפשיטה של הק-ג-ב. לאחר תלאות ממושכות הגיע בסופו של דבר לארצות הברית שם נפטר בשנת תשס"ה (לקריאה נוספת אודותיו ראו בספר "אור חסידי בחושך הסובייטי", שכתב בן אחיו הר"ר מנחם ברוד שי').
הרה"ח מנחם מנדל ברוק ע"ה - נולד בעיירה ביעשינקוביץ באוקראינה. בנו של משפיע הישיבה בברדיטשוב הרה"ח חיים שאול ברוק ע"ה. נדודים רבים עברה המשפחה עד הגיעם לברדיטשוב, שם היה האב ממקימי הישיבה, בשל טרדותיו של אביו הגדול בניהול הישיבה וחינוך תלמידיה, לקח על עצמו הבן לעשות במסחר בשעות הערב כדי שיהיה מה לאכול בבית. כדי להבין את מסירות נפשם להחזיק ביהדותם סיפר רבי מנדל שבהיותו נער בגיל בר-מצוה, בימי גלותם בברדיטשוב שאל פעם את אביו: היכן יש מקווה בעיר? השיב האב: איני יודע מהי מקווה!. כעבור תקופה קצרה, ראה רבי חיים שאול את בנו מנדל במקווה המקומית ולא אמר לו דבר. כשהגיע מנדל הביתה, קרא לו האב ואמר לו: היודע הנך מה ראית והיכן היית?! אפילו לחברך הטוב ביותר אל תספר דבר!.
הרה"ח רפאל ברוק ע"ה
הרה"ח ישעי' גופין ע"ה
הרה"ח רפאל וילשנסקי ע"ה - נולד בעיר באטום שבגרוזיה, לאביו הרה"ח רבי בצלאל ע"ה שהיה מגזע חסידי חב"ד והיה מפורסם בהיותו ממעתיקי השמועה של חסידי חב"ד, כמו"כ היה ידוע במסירות נפשו למול ילדי ישראל תחת השלטון הקומוניסטי, בשל כך נרדף רבות ע"י השלטונות וכך נדדו האב עם ילדיו ממקום למקום. רבי רפאל כאמור נעצר בברדיטשוב כשהוא בן 13 שנים בלבד וישב במשך חודשים בכלא ב"עוון" זה. היה מאנשי אמונם של הריי"מ מליובאוויטש וחתנו הרמ"מ זצ"ל, על ידם מונה לתפקידים שונים ושליחות ציבורית עניפה. נפטר בשנת תשע"ו בשיבה טובה כשהוא בן למעלה מ-90.
הרה"ח שלום דובער פבזנר ע"ה - נולד בשנת תרפ"ז, היה בן 11 בלבד בזמן מעצרו בברדיטשוב, עלה לארה"ב שם ניהל את בית הדפוס "בלשן", בו עסק בהדפסת וההדרת ספרי קודש, נפטר בהיותו בן 70 בשנת תשמ"ז ונטמן סמו לציון רבו הריי"צ מליובאוויטש.
הרה"ח יהושע העשיל צייטלין ע"ה - יליד העיר הומיל ברוסיה. אביו היה שו"ב ומשפיע בעיר, בהיותו בן 7 שנים בלבד נשלח ללמוד תורה הרחק מביתו, רוב שנותיו למד בישיבות מחתרתיות, בהם גם בברדיטשוב שם כאמור נעצר. בהוראת הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הגיע למונטריאול בקנדה שם שימש במשך 37 שנים כמשפיע קהילת חב"ד בעיר עד לפטירתו בשנת תשמ"ח.
שלום וברכה
אני מחפש מידע על אא״ז ר׳ נתן נטע הלוי רבינוביץ
תושב ברדיצ׳ב (1833 מדז׳יבוז׳-1905-9 ברדיצ׳ב)
שם זוגתו דבורה בת משה
הוא היה דור 7 להבעשט (אא״ז דגל מחנה אפרים)
ומגזע השלה הקדוש
ןאחדים מילדיו
ישראל רבינוביץ
אברהם דב בער הלוי רבינוביץ
האם יש מידע כלשהו ועל מקום מנוחתו?
שלום וברכה
אני מחפש מידע על אא״ז ר׳ נתן נטע הלוי רבינוביץ
תושב ברדיצ׳ב (1833 מדז׳יבוז׳-1905-9 ברדיצ׳ב)
שם זוגתו דבורה בת משה
הוא היה דור 7 להבעשט (אא״ז דגל מחנה אפרים)
ומגזע השלה הקדוש
ןאחדים מילדיו
ישראל רבינוביץ
אברהם דב בער הלוי רבינוביץ
האם יש מידע כלשהו ועל מקום מנוחתו?
אני מחפס את הסיפור המלא על ר' מיכאל טטלבויים שנסע בשליחותו של הרבי הריי"צ, וקפץ על הרכבת לשם כך..