רקע: בשנים תרע"ב-תרע"ד, בטרם פרצה מלחמת-העולם הראשונה, פעלה באוקראינה משלחת אתנוגרפית במימון הברון ולדימיר גינצבורג. בראש המשלחת עמד החוקר ש. אנ-סקי, ששמו המקורי היה: שלמה זנוויל רפופורט (תרכ"ג-תרפ"א).

מטרת המשלחת הייתה לחקור את העיירה היהודית ("דאָס ייִדישע שטעטל") ולהציל משהו מנכסי הרוח והתרבות שלה לפני שיאבדו בלהט הקִדמה והמהפכה. וכך יצאה לדרך, חדורת מוטיבציה – לאסוף פריטים ונתונים שונים הקשורים לאתנוגרפיה יהודית ולפולקלור, תעודות היסטוריות וספרים שעוברים מדור לדור; לבצֵע הקלטות (- בעזרת פונוגראף) של מנגינות והצגות מוסיקליות; לצלם את בתי הכנסת ועיטורי הפנים שלהם, מצבות, מבנים ואתרים היסטוריים, יצירות אמנות וקישוטים, דמויות שונות של יהודים, תמונות של עוסקים במלאכתם וכן להנציח קטעים המתארים את המנהגים, התפילות ואת חיי היום-יום.

*

בקיץ תרע"ב החלה עונת המחקר הראשונה, שבה השתתפו: ש. אנ-סקי, אחיינו הצייר והצַלם שלמה יוּדובין, וחוקר המוסיקה יואל אנגל. המשלחת התמקדה בחבל וולין שבאוקראינה, והחלה בעבודתה. התוצאות עלו על כל הציפיות: מאות אגדות, סיפורים, איזכורים היסטוריים; מעל לחמש-מאות שירי עם וחרוזים קטנים. ומעל למאתיים פריטים שנרכשו עבור המוזיאון העתידי – ספרים, כתבי-יד, חפצים עתיקים בעלי ערך אמנותי וכדומה.

בעונות המחקר תרע"ג-תרע"ד גדל הרכב המשלחות. בנוסף על אנ-סקי ויודובין, השתתפו בהן גם חוקר הפולקלור המוסיקלי זוסמן קיסלגוף ושלושה סטודנטים – ביניהם: אברהם רכטמן שהיה מזכיר המשלחת, ומאוחר יותר, בשנת תשי"ח, פרסם את זיכרונותיו מאותה תקופה בספר "ייִדישע עטנאָגראַפיע און פאָלקלאָר".

*

עונת העבודה השנייה

בקיץ תרע"ג יצאה המשלחת שוב לחבל וולין. תוך חודשיים וחצי אספה כאלף סיפורים ואגדות, הקליטה מספר דומה של שירים ומנגינות, צילמה כאלף צילומים ורכשה עבור המוזיאון העתידי כארבע-מאות פריטים וכעשרים כתבי-יד קדומים.

לאחר שביקרה בכ-ארבעים ערים ועיירות, ביניהן במרכזים היהודיים הגדולים של קובל, לודמיר (- ולאדימיר-וולינסקי), דובנו, קרמנץ, אוסטרוג (- אוסטרהא) ואחרים, סיימה המשלחת את חקר חבל וולין ועברה לחבל פודוליה.

בפודוליה חקרה המשלחת למעלה מעשרים יישובים יהודיים, כולל קהילות יהודיות מפורסמות כברסלב, מיקולאייב, נמירוב, פרוסקורוב, טולצ'ין, חמלניק ושרגורוד. המשלחת פעלה גם במז'יבוז', עיירתו של הבעל-שם-טוב, חבריה הרבו לצלם את בית הקברות של העיירה ואת רחובותיה והקליטו יצירות מוסיקליות נדירות בעזרת הפונוגראף שהיה ברשותם.

*

עונת העבודה השלישית

את תחילתה של שנת תרע"ד הקדיש אנ-סקי למיון החומר שנאסף, ולארגון עונת העבודה החדשה. בעונה זו המשיכה המשלחת את מחקריה בפודוליה וביקרה בכמה ערים ועיירות בחבל קייב. כשהתחילה מלחמת-העולם הראשונה, בקיץ של אותה שנה, נפסקה עבודת המחקר עקב מעצרם של יודובין ורכטמן בעיר ז'יטומיר, בחשד לריגול. הודות להתערבותו המהירה של אנ-סקי שוחררו החשודים ממעצרם, וחזרו לפטרבורג עם החומר שנאסף. וכך הופסקה העבודה באופן רשמי עד לגמר המלחמה.

את הדו"ח המסכם על תוצאות עבודתה של המשלחת שלח אנ-סקי כבר מגליציה, שאליה נסע כדי לסייע לנפגעי המלחמה. לפי מסמך זה, המשלחת "חקרה קרוב לשבעים יישובים של חבלי וולין, פודוליה וחלק מחבל קייב. מלבד כשבע-מאות מוצגים בעלי ערך אמנותי, היסטורי או דתי, אשר יהוו יסוד למוזיאון העם היהודי שייפתח בקרוב בפטרוגראד (- פטרבורג), רשמה המשלחת מעל לאלפיים אגדות-עם, מעל לאלף וחמש מאות שירים; הוקלטו קרוב לאלף ניגונים – שירים, ניגוני תפילה ואחרים, כמות גדולה של חומר אתנוגרפי מגוון – מנהגים, טקסים, ברכות, אמרות וכדומה; נאספו כמה מאות תעודות עתיקות בעלות ערך היסטורי, אוספי מכתבים של אנשים ידועים, זיכרונות, קרוב למאה כתבי-יד ופנקסי קהילות; הצטבר אוסף גדול של ציורים עתיקים מקוריים, עמודי שער של פנקסי הקהילות, 'מזרחים', כתוּבּוֹת ועוד; צולמו קרוב לאלף וחמש מאות צילומים של בתי-הכנסת – החזות החיצונית ועיצוב הפנים, ארונות-הקודש ופריטי יודאיקה שונים, וכן צילומים של מצבות, דמויות טיפוסיות של יהודי עיירות, קטעים מחיי היום-יום ועוד ועוד".

*

האירועים השונים שהתרחשו בין השנים תרע"ד ותרע"ז – מלחמת העולם הראשונה והתהפוכות ברוסיה, שגולת הכותרת שלהן הייתה מהפכת אוקטובר (- המהפכה הבולשביקית) – קטעו את עבודתו של אנ-סקי ופיזרו את אוספיו לכל רוח. רק לאחר מאמצים גדולים עלה בידי צוות המשלחת להביא את רוב החומר לפטרבורג, אולם חלקים ממנו נשארו בקייב, או מצאו את דרכם למוסקבה.

המוזיאון היהודי שנפתח בפטרבורג עוד בימיו של אנ-סקי, פעל רק זמן קצר מאד, אם כי נפתח מחדש והוסיף להתקיים עוד כמה שנים אחרי מותו, עד שעלה הכורת על כל גילוי של תרבות יהודית עצמאית בברית-המועצות.

מאז נעלם האוסף, ורק לאחר פירוקה של ברית-המועצות – לפני כ-20 שנה, החלו לצוץ מתוך ההריסות קרעים וקטעים מן העבר הקדם-קומוניסטי, ובכלל זה העבר היהודי. וכך נמצאו במרתפי המוזיאון האתנוגרפי הממלכתי בפטרבורג, כמה ארגזים שהכילו חלק מן האוסף האגדי. חלקים נוספים ממנו התגלו בספרייה הלאומית של אוקראינה בקייב, וביניהם מספר רב של הקלטות מקוריות – ששרדו עד לזמננו.

***

ומכאן להקשר הברסלבי. בספר "ייִדישע עטנאָגראַפיע און פאָלקלאָר" (בואנוס-איירס תשי"ח),  מתעד חבר המשלחת אברהם רכטמן, את ביקורם בשנת תרע"ג בעיר ברדיצ'ב – במחוז ז'יטומיר שבאוקראינה, בהשתתפות אנ-סקי וחברי הצוות.

באותו ביקור, מספר רכטמן, התפעל אנ-סקי עמוקות מן הקהילה הברסלבית שפעלה בעיר, והוא נשאר לשבת בצל-קורתם למשך מספר שבועות שבהם עסקו חברי המשלחת בתיעוד חומר ברסלבי רב ומגוון. הם העתיקו פנקסי-קהילה וסיפורים עלומים, הקליטו עשרות ניגונים ונוסחי-תפילה, ואף יצאו ברכוש גדול – חפצי קודש וכתבי-יד שערכם לא יסולא בפז.   

הבה נחזור לרגע לעולמם המרתק של חסידי ברסלב דאז, ונקרא את תיאורו המרגש והמופלא של רכטמן – רווי ההתפעלות.

הטקסט המקורי נכתב באידיש, לתועלת אלה שאינם שולטים בשפה זו, תורגמו הדברים לעברית ע"י מערכת 'שיבולים'. ההערות הופיעו במקור.

 

"סעודה שלישית" ו"מלווה מלכה" בחברתם של חסידי ברסלב
וה"נכד" שניגן בכינור

מצבתו של רבי שמערל ווארחיבקער, מחסידי ברסלב בברדיטשוב, סמוך לציונו של רבי לוי יצחק
מצבתו של רבי שמערל ווארחיבקער, מחסידי ברסלב בברדיטשוב, סמוך לציונו של רבי לוי יצחק

כאשר ביקרה המשלחת בברדיצ'ב, בשנת 1913, עדיין גרו שם כ-60-70 משפחות של חסידי ברסלב, שחיו בפני עצמם, מבודדים מכולם. הם לא הורשו ליטול חלק פעיל בשום ענין קהילתי; הם לא התקבלו בשום חברה מקומית; לא התחתנו איתם, ובכלל נמנעו מלבוא איתם בשום מגע ומשא.

אולם בינם לבין עצמם, חיו אותם עשרות חסידי ברסלב באחדות ובאהבה גדולה. ממש חלקו ביניהם את פת הלחם. שמחתו של היחיד הייתה שמחתם של כולם ואבלו של היחיד היה אבלם של כולם.

העיקר, הפנימיות, של חייהם המשותפים, הייתה השמחה: "והיית אך שמח", תמיד בשמחה, ולא להניח מקום לשום סוג של עצבות – כך חזר והזהיר רבם ר' נחמן מברסלב[1]. גם הבכי בעת צרה צריך לנבוע ממקור השמחה, ולא, חלילה, ממקור העצבות. "בכיה" – אמר רבי נחמן – היא ראשי התיבות של "בשמך יגילון כל היום" (תהלים פט, יז).

הם התפללו ב"קלויז" משלהם, שמצוי היה בכעין מרתף: יש לרדת כמה מדרגות, כך שהחלונות היו כמעט באותו מפלס עם המדרכה...  נוסח התפילה הברסלבאי הינו ייחודי, ולפי המסורת שבידם מקורו ברבי נחמן עצמו. בשעת התפילה היו מקפצים ומרקדים, הם לא יכלו לעמוד רגועים על מקום אחד... תמיד בבחינה של "כל עצמותי תאמרנה". בלהט תפילתם היו מערבים מילים רבות באידיש ולעתים קרובות – אף בלועזית.

*

גם זאת היה מנהגו של חסיד ברסלב – לערוך מדי יום ביומו התבודדות קצרה. היכן שלא יהיה, אם זה בבית, אם בעבודה, או בעיצומה של נסיעה ברכבת, נפרד הוא לכמה דקות מכל הסובבים, נדחק לפינה, מסתיר את פניו, מקבץ את כל רעיונותיו 'לשם יחוד קודשא בריך הוא' ובשעת מעשה אומר תפילה קצרה – זוהי תפילת ההתדבקות. הנוסח, המילים, של תפילה זו, לא עברו במסורת, הם לא היו קבועים מראש, או שווים לכולם, אלא שכל אחד בעת ההתדבקות – אומר היה את מה שהרגיש באותו רגע. עם מילים משלו, עם נוסח אישי, ודווקא בשפה המדוברת. כך, לפי המסורת, הייתה הנהגתו של הרבי ר' נחמן, וכך ציווה לחסידיו:

"על תפילת-ההתדבקות לנבוע מעומקא דליבא, ודווקא בשפה המדוברת, לא בלשון-הקודש, משום שבלשון זו קשה יותר להשיח את הלב, הרי אין זו השפה המדוברת בינינו" (ספר ליקוטי מוהר"ן ח"ב כ"ה).

על הפסוק: "והסירותי לב אבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל יא, יט), מצביעים חסידי ברסלב כי "לב בשר" הם אותיות "ברשׂלב" (ברסלב).

*

כפי שסיפרנו, היו החסידים מרוחקים מכולם, וזה גרם להם להרחיק את האחרים. לזר, לזה שאינו משלהם, היה דֵי קשה וכמעט בלתי אפשרי להצטרף למסיבתם. הם פשוט לא הניחו לו להכנס. כפי שהם הסבירו לנו מאוחר יותר, נבע הדבר מכורח המציאות: הם עשו זאת כדי למנוע אי נעימויות מצד זרים שהיו באים כאילו להתפלל איתם ולאחר מכן מעוררים פרובוקציות שהגיעו עד לתגרות ידיים.

לאחר מאמצים רבים, הרבה סבלנות והמון ציפייה, עלה בידינו, יהודים ממרחקים, לרכוש את אמונם ודֵי מהר נחשבנו כחלק מהם. התפללנו בקלויז שלהם, ובשבת אף עלינו לתורה ויחד אכלנו את סעודות השבת.

את הסעודה השלישית ערכו החסידים בחברותא, כולם יחד, אצלם בקלויז. כל אחד הביא עמו מספר "כזיתים" לסעודה, כשהוא מניחם כלאחר-יד על השולחן. כאשר הגיעו כולם, הם ורעיותיהם, שאגב, הייתה להם כניסה נפרדת לעזרת הנשים, התפללו מנחה ומיד התיישבו סביב השולחן, טעמו לשם מצווה מהמאכלים שהביאו עמם, והחלו לקיים את מצוות "סעודה שלישית" עם כל ההידורים, מתוך נגינה וזמרה. בהתחלה שרו את הפיוטים: "בני היכלא", "א-ל מסתתר", אמרו "תא חזי", ולאחר מכן עברו לנגינה ללא מילים, לניגונים שלהם, ניגוני-ירושה ברסלבאים.

בין ניגון למשנהו אומרים היו דברי-תורה, מספרים מעשייה, או משל, חוזרים על "חידוש", מימרא, או סתם אמרה נאה, הכל הכל מהרבי ר' נחמן – הנחל נובע מקור חכמה; ושוב ממשיכים בנגינה. ושרים היו הברסלבאים בהתעוררות גדולה, בלבת-אש, ובלהט ההתלהבות היו קמים ויוצאים בריקוד, כולם כאחד – "הללו שמו במחול". בשעת הריקוד לא חדלו מלפזם ולחזור עשרות פעמים על מילות הזוהר הקדוש (= תיקוני זוהר, תיקון כא, דף נא, ב): "אורייתא בניגונא, שכינתא בניגונא, ישראל סלקין מגו גלותא בניגונא" (התורה ניתנה בניגון, השכינה – בניגון, עם ישראל יֵצא מהגלות עם ניגון)[2].

וכך, באפלולית הקלויז, רקדו הם וצלליהם במעגל סגור. שעות ארוכות, מתוך התרוממות הרוח, מתוך התפשטות הגשמיות, ממש עד כלות הנפש.

*

את סעודת "מלווה מלכה" ערכנו במוצאי אותה שבת בבית נינו של רבי נחמן מברסלב: איש אהוב ולבבי, ר' הלל. גבה קומה, בעל זקן בלונדיני ארוך; יחוסו קורן ממאור פניו הטובות, המחויכות-תמיד. איש למדן ואף מוסמך להוראה, אולם הוא לא התעסק עם רבנות והיה מתפרנס ממסחר.

בביתו התאספו חסידי ברסלב לסעודת "מלווה מלכה". מיד לאחר 'הבדלה' ניגן ר' הלל בכינורו מספר ניגונים, מאלו שירש מסבא-רבא רבי נחמן, שאגב העריך מאד את הנגינה בכינור בסעודת מלווה מלכה. רבי נחמן הסביר זאת כך: סעודת מלווה מלכה נקראת
"סעודתא דדוד מלכא"[3], ודוד המלך, נעים זמירות ישראל, הלא כידוע, מנגן בכינור היה:
"כינור דוד!" ("דוד'ס פידעלע!").

ר' הלל מסר לנו כי סבו רבי נחמן היה אומר שבאמצעות הנגינה בכינור אפשר להעפיל אל "מעיין הזמרה" ולשאוב ממנו מלא חפניים; צריך רק לנגן נכון...  פדהצור[4] היה מגלה עם כינורו סודות התורה, רק חבל שהוא עצמו לא ידע מה הוא מגלה...

הוא אגב, מסר לנו גם כן פירוש עם משל מסבא-רבא שלו, על הפסוק "אזמרה לאלה-י בעודי" (תהלים קד, לג), פירוש ששייך לנגינה וזמרה.

"בעולם – אמר רבי נחמן – קיים ניגון יהודי אחד קדוש, הכולל בתוכו את כלל ישראל כולו. בנשמתו של כל יחיד, של כל יהודי ויהודי, קיים חלק קטנטן מאותו ניגון כללי, ניצוץ בלבד. הצדיק מלקט יחד את כל הניצוצות המפוזרים והמפורדים, ושר את אותו ניגון כלל-עולמי בשלימות. וכשהצדיק שר את הניגון הכללי בשלימות ובכוונה, הוא מעורר בכך את כל החלקים הנפרדים וגורם להם להתחיל לשיר. שרים אפוא עמו כל הלבבות ומשמח הוא את כל הנשמות. וכשנשמתו של אדם מרגישה את אותו חלק ניגון השייך לשורשה – אזי מתרומם ומתקדש האדם כולו והוא חש כיצד הוא חלק מהניגון הגדול, ניגונו של כלל ישראל. וזהו פירוש וכוונת הפסוק: "אזמרה..." – אני אשיר, "בעודי" – עם ה"עוד" שלי, עם החלק האישי שלי, עם אותו ניצוץ שבנשמתי שלי, הניצוץ ששייך אך ורק לי".

"שלושה מיני ניגונים הם" – שח פעם הרבי רבי נחמן – "ניגון אותו שרים בתפילה, ניגון שגורם לאדם להתפלל, וניגון שעושה את האדם ל'מתפלל'" ("אַ ניגון וואָס מ'זינגט ביים דאַוונען, אַ ניגון וואָס מאַכט דאַוונען און אַ ניגון וואָס מאַכט אַ דאַוונער").

*

הציבור שר אפוא בסעודת "מלווה מלכה" ניגונים ברסלבאים מופלאים. כל ניגון יפה יותר מרעהו. במשך כל הזמן היה ר' הלל מלווה את השירה בכינורו. סיפרו מעשיות אודות רבי נחמן מברסלב, על הרדיפות שעמד בהם, ועל המחלוקת הגדולה של הסבא משפולי, ומאוחר יותר של הצדיק מסַוורַן; וכן אודות נסיעתו של רבי נחמן לארץ ישראל.

ר' הלל סיפר כי כאשר חזר רבי נחמן מנסיעתו לארץ ישראל (בשנת תקנ"ט), אמר לחסידיו-מקורביו בזה הלשון: "בניי! הבאתי לכם מתנה מארץ-ישראל ומחלוקת שמה!". ומאוחר יותר כאשר החלו לרדוף אותו בחזקה, אמר להם שוב רבי נחמן: "לא, בניי! לא כך הייתה כוונתי! כוונתי הייתה שעל ספסל יהודי ("אַ ייִדישער פּריזבע") לא יניחו לי לשבת!".

וכך היו הברסלבאים מבלים בנועם בבית ר' הלל בנגינה וזמרה ושחים בדברי-תורה עד שבעלת-הבית נתנה את האות מן המטבח – מיד קמנו כולנו לנטילת ידים, התיישבנו מסביב לשולחן הערוך ונהננו מאד ממרק הסלק המהביל שהוגש לכולנו.

באמצע הסעודה שרו את ה"זמירות למוצאי שבת", אמרו את ה"אתקינו" המיוחד לכבודו של דוד מלך ישראל: "אתקינו סעודתא דמהימנותא דא היא סעודתא רביעאה דדוד מלכא..." וסיימו בריקוד.

כאשר פנינו איש איש לדרכינו, כבר קרא התרנגול באשמורת השלישית...

***

וכך במשך שבועות מספר, בביתו של אותו חסיד ברסלב מיוחד במינו – ר' הלל, רשמנו את אשר שמענו מפיו ומפי מקורביו – מאות מאמרים 'חריפים' ומעשיות מופלאות שנמסרו במשך דורות איש מפי איש, רק לאנשים 'משלנו', לקרובים ביותר. כמו כן הקלטנו בפונוגראף את נגינתו של ר' הלל בכינור, ועשרות ניגונים ותפילות בנוסח הברסלבאי, מושרים בפיו ובפי מקורביו.

אגב, רכשנו מר' הלל מספר חפצים רבי-ערך עבור המוזיאון האתנוגרפי היהודי, ביניהם: כתב יד מרבי נתן, תלמידו של רבי נחמן; נברשת מקריסטל, שלפי המסורת המשפחתית הייתה תלויה בחדרו המיוחד של רבי נחמן; קפוטת משי לבנה רקומה פרחים לבנים בחוטי זהב; אבנט משי לבן, רחב, מאותו סוג בד וחנוכייה עשויה אבן.

***

התיאור המרתק החזיר אותנו אל חסידי ברסלב של לפני כמאה שנה: נרדפים ומבודדים  אך מתהלכים בגן-עדן עלי אדמות. בילינו שבת מופלאה במחיצתם, ואף פגשנו בנכדו של רבינו – אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, הפורט עלי כינור ומגלה רזי אור.

נכד יקר זה מוּכר היטב בתולדותיה של ברסלב כר' אייזיקל ברדיצ'בר, שהיה מכונה "המיוחס" (בה"א הידיעה) עקב ייחוסו לרבינו משני צדדים: הן מצד אביו ר' שמחה ברוך – בנה של הצדקת מרת שרה בת רבינו; והן מצד אמו מרת רבקה מרים – בתה של הצדקת מרת אדל בת רבינו.

רבי לוי יצחק בנדר ע"ה, וכן רבי יוחנן גלנט – איש ברדיצ'ב, ידעו לספר רבות אודות ר' אייזיקל דנן, ומדי פעם היו מזכירים בערגה את כינורו הנעים שהיה מוסיף ניחוח מיוחד לסעודת ה"מלווה-מלכה" של החסידים בברדיצ'ב.

לדברי רבי יוחנן, היה גם הכינור "מיוחס" עד להפליא. הוא היה כינורו של הבעל-שם-טוב הקדוש, הסבא-רבא של רבינו.  

ייתכן מאד שא. רכטמן שכתב את זיכרונותיו לאחר שנים רבות מאז חברותו במשלחת האתנוגרפית, לא העביר את שמו של "הנכד" במדויק, ובמקום 'ר' אייזיקל' רשם בטעות 'ר' הלל'.


הערות:

[1] רבי נחמן מברסלב (ר"ח ניסן תקל"ב – י"ח תשרי תקע"א) היה נינו של רבי ישראל בעל-שם-טוב (ר' נחמן היה בנה של פיגא, בִתה של אדל בת הבעש"ט). בשנת תקנ"ח ערך רבי נחמן את נסיעתו לארץ ישראל, בה שהה, בסביבות שנה, בעיר טבריה. בשנת תקס"ב קבע את מושבו בברסלב, ובשנת תק"ע לאחר שריפה שפרצה בעיר, עבר לאומן, שם נסתלק בגיל 38, ושם הובא לקבורה. חסידיו, ממרחקים הכי עצומים, היו נוסעים לאומן לראש-השנה להיות עם רבם, שאותו החשיבו כצדיק חי, ואחֵר על כסאו לא הושיבו.

[2] אומר היה רבי נחמן מברסלב: מפני מה חסידים רוקדים? משום שאז, בעת הריקוד, מתרוממים מארציות, מעניני גשמיות, ולוּ יהא זה רק בטפח אחד, הרי שגם זו לטובה.

[3] בתלמוד (= שבת ל, א) מסופר, כי על תפילתו של דוד המלך: "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" (תהלים לט, ה), השיבו לו כי יום פטירתו יחול בשבת, אי לכך היה דוד מהלל את ה' במוצאי שבת, ושמח על כך שוודאי יחיה עוד שבוע ימים.

[4] כנר מפורסם בז'יטומיר, שהיה מנגן בחתונות אדמורי"ם.

 

מקור: שער ברסלב