ברדיצ'וב בסער וסופה

בסערות השואה הושמדו היהודים ונפגע גם בית העלמין של ברדיצ'וב. תייר יהודי מאמריקה שערך סיור ממושך בברית המועצות סיכם את התרשמותו מביקור בברדיצ'וב במלים קצרות אלו (לפי "המדריך לאתרים היסטוריים יהודים באירופה"):

"בברדיצ'וב מצאתי שתי כתובות שבהן עוד ניכר סימן חיים של קהלה יהודית. ברחוב סברדלוב מספר 8 מתקיים בית תפילה, היחיד בעיר זו המונה כיום 7000 יהודים שנתקבצו ממקומות שונים ואילו 40,000 יהודים, התושבים הקבועים של ברדיצ'וב נרצחו וחוסלו על ידי הנאצים... רק ספרי תורה אחדים ניצלו מתבערת השואה וגווילין אלה נשמרים בבית הכנסת האחרון...
גם הלכתי לראות את בית הקברות היהודי, אשר שם נמצא קברו של הצדיק המפורסם רבי לוי יצחק מברדיצ'וב שנולד בשנת 1740 (ת"ק) ונפטר בשנת 1809 (תק"ע). על קברו של הצדיק הוקמה מצבה חדשה, עם כתובת קצרה של שם הצדיק ותאריך פטירתו. לקבר זה נמשכים הרבה מבקרים...".

ההר הקירח

בזכרונותיו של קצין יהודי בצבא האדום, ס. ארקאדי, מתואר מה ששרד מהקהלה היהודית הגדולה בברדיצ'וב. וזה קטע מעדותו של הקצין הסובייטי על אודות חוויותיו בשדה הקרב:

"בערכי ביקורת בגדוד אחד מגדוד הטאנקים, שתחת פיקודי. גיליתי במכונית אחת, בתיבת הפגזים - ספר תורה! היה זה ספר תורה קטן, עטוף בכיסו, מרופט, שהוכנס בקושי לתוך המחבוא בטאנק. פניתי למפקד הטאנק ושאלתיו: "כיצד הגיע לידך ספר התורה?"
"זוהי ה"שמירה" של הטאנק שלנו", השיב. "אנו שומרים איתנו ספר תורה זה עוד מחודש דצמבר 1943, התותחן שלנו, משה חפץ, קיבלו במתנה מאת רב אחד בברדיצ'וב".

משה חפץ, התותחן, שחזהו היה מקושט באותות הצטיינות של גבורה בקרבות, סיפר לי את הדברים הבאים:

"בברדיצ'וב, תחת "ההר הקירח" (מאחורי העיר נמצאת גבעה, אשר כך קראו לה) אשר במשך עשרות שנים שימש מקום זה לריכוז בתי הבורסקים, שם במקום רצחו הגרמנים 8000 יהודים. על המעטים שניצלו, נמנה הרב, אשר לילה לפני הרצח החביאוהו שניים מתלמידיו, באחת המערות של מכרות החימר, לא הרחק מן "ההר הקירח", היה זה מכרה של בית משרפות ללבנים, שנעזב לפני שנים רבות.

במערה ההיא הסתתרו מספר יהודים זמן רב, כמעט שנתיים, במשך כל אותו הזמן ניזונו משיירי אוכל מעופשים, אשר כמה צעירים יהודים קיבלו חלף עבודתם בתור פלוגות של "עובדי כפיה". כל אותו הזמן התקיים קומץ היהודים הנחבאים בבדידות גמורה, בלא אש להתקנת תבשיל ולחימום הגוף. ותמיד שרד אצלם מחסור במים. היו קופאים בימי הקור וסופות השלגים, ונחנקים בשרב הקיץ במחבואם הצר אשר במערה. לא התרחצו, לא סיפרו שערם ולא החליפו בגד. דומים היו לפראי יער...".

והנה זה הרב הישיש, הציל עמו מן הגיטו ספר תורה קטן, יריעות הקלף שלו הצהיבו מיושן, אבל כל אות ואות הבהיקה מתוכן והעידה על האהבה שבה נכתבה, עטוף היה ספר התורה עטיפה מרופטת, שהייתה מקושטת רק במגן דוד אדום.

התותחן הגיבור, משה חפץ, שהיה מגיבורי מלחמת הניצחון בחזית אוקראינה, הוסיף וסיפר, כיצד הוא גילה את הרב הזקן:
"בקרבת העיר ברדיצ'וב נתקל הטנק הראשי של קבוצת הסיירת בקבוצת אנשים משונים. רק בדרך נס נמנעו הטאנקיסטים לפלוט בהם צרור כדורים. כשהתקדמה המכונית ראו בצדי הדרך איך שני אנשים פרועי מראה תומכים בישיש אחד. כשהתקרב הזקן אל הטנק, השתחרר מידי תומכיו, נזדקף מעט, הושיט לנו בידיים רועדות את ספר התורה, ובקול חלוש בירך ברכת "שהחיינו"!

"קפצתי מהטנק - סיפר ברגש התותחן הסובייטי משה חפץ - והתחלתי להתקדם. הרב היה נטול אונים. הושבתי אותו בתוך הטאנק, וכך התחמם קצת ונתאושש. כשהמשיך הטאנק לזוז והגיע אל פרשת הדרכים לפני "ההר הקירח", שהפך להיות שדה הקברות החדש של יהודי ברדיצ'וב, ביקש הרב לרדת, מסר לי את החבילה שעטפה תחילה בבגדו הרפוט, ומילמל: "ספר תורה זה ישמרכם מכל רע במלחמת המצווה עם צוררינו"... הרב שיפשף את ידיו בשלג, חיפש בעיניו לגלות איזה סימן של מקום ההריגה והתחיל קורא בקול רועד : "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..."

היה זה ה"קדיש" האחרון על שדה הקברות החדש של קהילת ברדיצ'וב".

(מתוך: בית יעקב גליון 182)